הבית שלי אינו יחידה אחת. הוא הרבה יחידות, כמו המוח שלי שבנוי מגירות וכל פעם צריך לדעת איזו מגירה לטרוק, להשאיר סגורה, או לפתוח. כל פינה בבית שלי היא יחידה בפני עצמה. ובכל מקום שאני יושבת, אני מתבוננת סביב. אם לא נוח לי בעיניים אני קמה ויושבת במקום אחר. לכן יש לי הרבה פינות לשבת בהם בבתים שלי. כל יום יש לי מזג אויר שונה ולא תמיד אותה פינה מתאימה לי. באחת אני חבוקה על ידי ספה רכה שלא מאפשרת תנועה אז לא זזה, אחרת מלאה רוח שמחייבת יציבה עמידה או שיתוף פעולה תנועתי, אחרת מאפשרת להתמתח ולעשות רוטציות בגב כמו שאוהבת וכן הלאה.
כשחיים לבד? החפצים נעשים החברים הכי טובים. הם משרים נינוחות וביטחון ואסתטיקה. זאת הסיבה שאני תמיד משקיעה המון זמן בבתים שלי. אני אומרת בתים כי אין לי כבר בית רשום בטאבו ולכן כל בית שעוברת אליו כל כמה שנים, מתחיל תהליך של להפוך אותו לשלי. ואיך עושים את זה אם לא עם הדברים האישיים שלי שאספתי כל חיי? לכן, אני עוברת בית ומתחילה תהליך ארוך למדי של סידור וארגון.
איפה שהעיניים שלי נופלות? צריך להיות יופי והיגיון. אחרת מוצאת את עצמי קמה ומזיזה... ומזיזה... עד שמסתדר לי, מכל כיוון.
לפעמים אני חושבת שזה נובע מעודף או חוסר כלשהוא, חוסר בביטחון של מקום משלי, עודף תשומת לב לפרטים יותר מדי קטנים, אולי סימן של כאוס פנימי שזקוק לסדר חיצוני. גם יש לי המון דברים בכל פינה. הבית שלי עמוס בפרטים שלכל דבר יש בדיוק את המקום שלו (לוקח זמן למצוא אותו אבל המקום המדויק תמיד נגלה לי).
יש היגיון בעומס, יש היגיון במקום המדויק. לא שאני מבינה אותו אבל אני יודעת שיש. בדיוק בגלל זה אני לא מתערבת כשאני מרגישה צורך לעשות משהו. אני לא חייבת להבין כל דבר, גם לא אצלי.
מחשבות הן הבית שלי. בית ענק עם מדרגות לכל כיוון שהמחשבות מטיילות בהן ... מטיילות ....חחחח. שועטות, מתגלשות, מציפות בו זמנית ועושות מלא בלגן. אז נכון שהבית הזה יכול להיות מאוד כאוטי, אבל, באותה מידה הוא יכול לתת תחושת ביטחון ונוחות, שקט ורוגע.
למדתי מניסיון של שנים שמחשבות לא רק מציפות, אלא גם משתקות את היכולת לזוז, לנשום אפילו. למדתי. לא לשלוט בהם, לא להשתיק אותם, אלא להיפך, לא להתערב להם. זה היה תהליך של שנים שהחל עם גילוי הסרטן שלי. שם החלטתי לא להחליט ורק להתבונן. להתבונן ברגשות, במחשבות. זאת הייתה תחילת הדרך שלי. אז רגש עלה.... והמשיך. מחשבה עלתה.... ועברה.. וככל שהתבוננתי בזוג הזה - רגשות ומחשבות? כך הייתה בתוכי יותר תנועה שהניעה את אותם רגשות ומחשבות הלאה והתפנה בתוכי מקום לרגש ומחשבה חדשה.
אם אני ממש במצב קשה? הקירות מחזירים לי הד של עצמי. אז כאילו אני מדברת פעמיים ולפעמים אני ממש לא רוצה לשמוע את עצמי פעמיים! אבל למדתי גם לקבל את ההד הזה, כי הוא היחיד שקיים כשחיים לבד ועם המון שקט מסביב. אני חיה על שמורת טבע במושב קסום בגליל העליון, שקט – הוא הבידור היחידי. תאמינו לי שיש המוווון רעש בשקט לפעמים.
הקירות שלי הן המרחב המוגן ואני זקוקה להרבה מרחב מוגן. אף פעם לא יכולתי לחיות בבית קטן. נחנקת במקום קטן. אור, אוויר, מרחב, נשימה, טבע. בית עם הרבה חפצים שהם היצירה שלי שעוטפת אותי בחום, בצבע, באסתטיקה שמענגת אותי.
וזה כל מה שיש לי לומר היום.